השבוע, ברגע של ספונטניות, נעניתי להצעה להצטרף לסיור בוקר. צומת דרכים וכרמים מכל עבר. ווייז מודיע שהגעתי ליעד אך שום מבנה אינו נראה לעין. שני ברושים מסמנים תחילתה של דרך עפר, ולו בזכותם בחרתי בה. גפנים אדומות-עלים נטועות עד האופק ושמיים חורפיים מעליהם. בין השורות המסודרות למשעי צומח עשב ירוק עז. בקצה, מבנה אבן גדול. הגעתי. נכנסתי דרך שער הברזל היפה, צעד לעולם אחר רווי היסטוריה.
ב-1998 ניטע הכרם הראשון, כאשר חומת (סברס) המקיפה את הכרם (=קלו) וגת עתיקה בת 3,000 שנה הנמצאת במקום, העניקו ליקב את שמו. יקב קלו דה גת. האג'נדה המרכזית של היקב היא מינימום התערבות. הדבר ניכר בתהליך הגידול (מינימום ריסוס), הבציר (הידני) והייצור (תסיסה עם שמרי בר). כל פינה ביקב משדרת אלגנטיות.
יקב רוכש את המוניטין שלו בזכות שני מדדים עיקריים: עקביות בטעמי היינות ויכולת התיישנות. את הראשון משיגים בקלו דה גת על ידי גידול כל הענבים בכרם סביב היקב. הדבר מאפשר שליטה ודיוק ביצירת טעמי הטרואר במקומי. מרתף היינות המרשים הנמצא ממש מתחת לאולם הייצור מסייע ליינות המשובחים בתהליך ההתיישנות, כאשר ישנה הקפדה ובדיקה מתמדת של טמפרטורת היין בחבית והכנסת מקלות קירור במקרה צורך.
מזג אוויר וההתחממות הגלובלית אלו לא רק סיסמאות אלא אולי הגורם המשמעותי ביותר בחקלאות. הגפן זקוקה ל-100 שעות קור בשביל להיכנס לתרדמת. היות והחורף שחלף לא היה קר מספיק, החקלאים חוו מיעוט קיצוני של פרי על הצים: ענבים, זיתים, ליצ'י, שקדים ועוד.
היקב הינו טבעוני והכיבוד הטעים המוגש בו הוא פלטת גבינות המיוצרות משקדים, שמן זית המופק מהכרם במקום ולחמים.
הטעימה המופלאה החלה בשנסון לבן ("קיץ בבקבוק"), שרדונה ("לבן של חורף") ושנסון אדום (ללא חבית, מושלם לאקלים הישראלי); המשיכה בסדרת הראל מלאת הזיכרונות עבורי ובספינת הדגל עמק איילון ("ריח של עולם ישן וטעם של חדש"); והסתיימה בסדרה היוקרתית של היקר "סיקרא", היוצאת פעם בכמה שנים "כשהירח מסתדר" 🙂 בסיום – הפתעה! Pineau שהתיישן 60(!) חודשים בחביות ובעל טעם גן עדן.
זו הייתה טעימה מושלמת, ששוב הבהירה שיין זה הרבה יותר מטעם. יש לו היכולת ליצור מפגש ושיח מרתק, צחוק וידידות.
* יש לתאם ביקור מראש.
